18 אפריל 2011
מי צריך שיחות שלום
אנו באים בטענות לאבו-מאזן שאינו מוכן להיכנס לשיחות בדבר הסכמי שלום עם ישראל. אך דומה כי אנו איננו הוגנים עמו.
הבה ונחשוב מעט יותר ברצינות. מדוע זה ישאף אבו מאזן להיכנס למשא ומתן עמנו בעוד כל פרטי המשא ומתן עד האחרון בהם כבר ידועים וסוכמו מזה זמן רב, דבר חשוב לא נותר שראוי להידון לגביו.
אבו מאזן אינו הכתובת למשא ומתן, בישראל קיימים גופים שאין כל אפשרות שלא לתארם כהדיוטות-מועילים אשר הלכה ולמעשה, בחוסר הבנה מדהים, לעיתים אף שלא לרצונם, מיצגים כבר את הפלשתינים במשא ומתן עם ממשלת ישראל ומיתרים את הפלשתינים והעומדים בראשם מכל וכל.
הנה לפנינו אסופת "הביטחוניסטים" אשר יצאו מהארון וחשפו ערוותם השמאלנית קיצונית קבל עם ועדה (במאמר קודם כבר הגדרנום כיאות), הכוללת נפלים ביטחונים ואסופת חדלי אישים כעמי אילון, כרמי גילון, אהוד יתום, יעקב פרי, אליק רון, אמנון ליפקין שחק, עמרם מצנע, עידן עופר ואחרים אשר "אזרחותם מביישת את ביטחונותם", הללו היגיעו לדרג "חוסר הכישרון" שלהם (מונח הלקוח ממדע הניהול), משניפלטו לחיים חסרי מעטפת ההגנה הצבאית ביטחונית משטרתית המפרגנת, וההתמודדות כאחד האדם עם אחד האדם, עם בוזגלו והרשקוביץ, קשה עליהם הר כגיגית. הללו מנסים לשבשב דעתנו להאזין להם בזכות מעשי עבר אשר אינם מעידים דבר באשר לתקפות כישוריהם כיום.
איננו הראשונים הגורסים כי נושאי פוליטיקה ואסטרטגיה-מדינית הינם רצינים מדי מכדי להותירם בידי הגנרלים והאדמירלים. על אחת כמה וכמה לאור פיטפותי הסרק של "הביטחוניסטים" בנינו.
פעולות צה"ל ומפקדיו בשנים החולפות בשטחי יהודה ושומרון מלמדות ללא כל ספק כי צה"ל חצה את הקווים ועבר להיות "צבא ההגנה לפלשתין", לא לישראל. ההטיה החריפה והלעומתית של פעולות צה"ל, המשטרה והפרקליטות כנגד המתישבים שם אינה ארוע חולף אלא שיטה, סדר וכוונת מכוון. פעילויות שנויות במחלוקת אלו מלמדות על רקב עמוק אשר פשה בצבאנו, על כי הצבא בראש הפירמידה שלו הפך לגוף פוליטי, רופס וחסר כיוון אשר הולך ומתרחק מהעם עליו אמור הוא לשמור ולהגן. מפקדי צה"ל ממלאים בנפש חפצה הנחיות פוליטיות מוטות, חד אג'נדתיות בעוד אשר מתעלמים מתפקידם כפי שהוגדר בחוק הצבא והוא "צבא ההגנה לישראל".
עיון בפעולות ונטיות אותם ביטחוניסטים לעיל מלמד בדיוק נימרץ מהיכן שואבים מפקדי צה:ל העכשווים את כיוונם האידאולוגי וכיוון זה כאמור אינו כוס התה של מרביתו של העם. ניכר הוא הנתק האידאולוגי בין מפקדי הצבא בעלי האוריאנטציה "הפלשתינית" לבין חייליו החדורים באידאולוגיה לאומית וממלכתית. אנו, במאמר קודם כבר כינינו את חיילי צה"ל ובד"א כ"בשר התותחים" המועלה למולך הפוליטיזציה האידאולוגית, השמאלנית קיצונית של הקצונה הבכירה הצה"לית. קשה להשתחרר מן הרושם הקשה של התנהלות חונטאית צבאית בנוסח "רפובליקת בננות" האופפת את אורחות צבאנו.
אנו כבר הגדרנו את כהונתו של אהוד ברק כ"ניזקו רב על תועלתו". הנה הוא פן נוסף של הנזק האדיר של האיש המפורר את הצבא מבפנים המעמיד חיילים ומפקדים בדירגי הבינים בקו התפר של הכאוס האידאולוגי, הקורע נפשם בין הצורך לציית לפקודות של מפקדים בכירים שטופי זימה פוליטית, יוצאי חלצי "הביטחוניסטים", לבין פעילות אנטי ישראלית ויהודית הנוגדת את מצפונם. טוב לא יצא מכך, זה הינו מרשם לאסון, ראו הוזהרתם.
הללו, ודומיהם ממטורללנו, כבר באו עם סיכום ויישורת אחרונה של המשא ומתן עוד לפני שכלל החל, אם בכלל. הם כבר הודיעו לאבו מאזן והחמאס את נקודת הסיום שלהם. לא לחינם אנו מכנים אותם נפלים. רק נפל סידרתי מסוגל להיכנס למשא ומתן כאשר כל כוונותיו לוויתורים ידועות עוד לפני פתיחת השיחות. וכי מה הוא ההבדל בין "משנאי החינם בנינו", אירגוני השיטנה החוץ פרלמנטרים הישראלים, השמאל הרדיקלי והאנרכיסטים, ל"ביטחוניסטים"? ההבדל הוא בכוונה אך לא בתוצאה. אלה גם אלו מקעקעים את סיכויי קיומנו כאן, רק שהבטחוניסטים באים בכוונות טובות השולחות אותנו לגהנום ואילו השמאל הרדיקלי בא עם כוונות רעות, אך שולחנו לאותו גהנום.
הבה ונבין היטב, איננו באים לטעון כי אין גם דיברי טעם בהצעות "הביטחוניסטים" (אפשר וכן ואפשר שלא), אך כל אלו ניזרו לרוח לאור קביעתם את היישורת הסופית למשא ומתן עוד לפני שהחל. כדיברי אוסקר ווילד האלמותי (התקפים לגבינו): "מה הינך חביבתי אנו כבר יודעים, כעת אך נותר לקבוע המחיר".
אך חמור מכך, כאשר יריבינו יודעים את נקודת הסיום שלנו במשא ומתן הרי שעליהם להיות אווילים על מנת להיכנס לאותו משא ומתן באשר בהמנעותם ממנו וודאי וודאי כי ישיגו השגים נוספים. הם כבר למדו כי אנו כה שטופים בהזיות "שלום" עד כי נימכור אמנו הורתנו על מנת להשיגו, גם אם אנו יתומים. ואנו הרי כבר למדנו (?) כי אויבינו רחוקים מלהיות אווילים.
הרי ידוע וברגיל מוסכם על יודעי ח"ן כי בתהליך המשא ומתן מחזיק כל צד קלפיו קרוב לחזהו ומשחרר כוונותיו בהתאם לשלבי התקדמות השיחות. לא כאן ולא בנינו. "הביטחוניסטים" ומשובטיהם הרי כבר הציעו את השלבים האחרונים למשא ומתן עוד לפני שניפתח, אך עבור הפלשתינים (אשר עושים לנו בית-ספר באמנות המקח והממכר המדיני), זו הינה אך ההתחלה ולכן זמנם בידם. אנו בתמימותנו ("המערבית") כבר היצענו, כבר וויתרנו, כבר נישכבנו על גבנו ופישקנו רגלינו לרווחה, אנו כבר סימנו (לטעמנו) את המקח והממכר עוד לפני שיריבינו אף פתחו בו.
כניראה שאוווילינו חיים "באירופה-הקטנה" הממוקמת להוותם במזרח התיכון. הללו עדיין אינם משיגים היכן הם חיים ועם מי יש להם עסק. התרבות המערבית גורסת כי סיכסוכי שכנים יכולים להפתר בנוסך "אני מנצח-אתה מנצח" דהיינו אני מוותר מעט לעומת וויתוריך אתה וכך שמחים וטובי לב צועדים אנו יחדיו עם "אחינו בנפש" החדשים, לעבר השקיעה הזוהרת, לקראת שלום נירוונה עולמי.
אליה וקוץ בה. עם שכנינו עלינו לצפות אך לשביתת נשק (הניקראת אך בצידנו משום מה בכינוי המופרך "הסכם שלום), אשר יום אחד תתפוצץ בפנינו ותשמידנו. מיד כאשר "אחינו למשא ומתן" יגיעו למסקנה כי "השלום" שחתמו והתחיבו עליו, סיפק להם את הזמן והאמצעים להתחזק ולהתבצר וכך שוכנעו כי כעת יוכלו לשחטנו אחת ולתמיד, יפתחו הללו בפעולות האיבה לממש את חזיונות קטל היהוד.
ומכאן, במציאות האזורית בה אנו חיים, הסכם שלום אסור לו שיהווה מטרה אלא אך אמצעי לחיים טובים ושלווים יותר. במדה והמטרה הושגה ללא הסכם שלום, אזי לו יהי.
הנה מספר דוגמאות. אנו נימצאים במצב של סיכסוך מתמיד עם ערב הסעודית אך איננו תוקפים האחד את השני. מאז מלחמת יום הכיפורים (זוכרים, היתה מלחמה כזו), גבולנו עם הסורים, אויבינו בנפש, הינו הגבול השקט והמוקפד ביותר במזרח התיכון כולו.
ומן העבר השני, חתמנו על הסכם שלום עם מצרים וממלכת ירדן. אך אנו איננו במצב של שלום, כפי שאנו מבינים יחסי שלום, והלכה ולמעשה אנו נימצאים כיום עם מצרים וממלכת ירדן למצער באותו מצב של שביתת נשק אשר בו נימצאים היינו לפני חתימת הסכם השלום. בהבדל ברור כמובן. אנו כבר וויתרנו על נכסים אסטרטגים אדירים אשר לעולם יותר לא יושבו לנו וזאת תמורת פיסת נייר שהפכה לחוכא ואיטלולה. אנו, שטופים בחווית "השלום" המערבית, בלא שנשיג כי בצד השני (למעט תקופת זוהר קצרה) לא היתה כל כוונה ליחסי שלום חמים, תקינים, נורמלים. גם אם היתה כוונה תחילית לכך בקרב מנהיגים ערבים, הרי ארועי המזרח התיכון במתכונתם משך 100 השנים החולפות, חילופי מנהיגים ותזוזות עמים לחופש אם לדיקטטורה, מלמדים כי כל עוד שולט האיסלם הרדיקלי באזורנו, לא יקום ולא יהיה שלום בנינו לבין שכנינו, למצער לא שלום אמת, אלא אך מקפצה לקראת ההתגוששות המדממת הבאה בתנאים ההולכים וקשים עבורנו ככל שחולף הזמן.
אכן, אין להתעלם מהעובדה כי לא ארעו מלחמות בנינו לבין המדינות הממוסדות בשכנותנו מאז שלשה עשורים ויותר. יהיו שיראו בכך תולדה של הסכמי השלום. המפוקחים יותר בנינו רואים בזאת מצב נורמלי בין מדינות מתגוששות ומדממות שעברו את טראומת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים וממילא, עם הסכם שלום או בלעדיו, לא היו ממהרות לקפוץ לתוך סכסוך מזויין נוסף. עליית כוחם של אירגוני הטרור הבילתי סדירים במזרח התיכון, המהווים תחליף לסכסוך מזויין מסורתי ומשיגים השגים שאינם פחותים מהעבר, ומעורבות המדינות הממוסדות הערביות בחימושם וגיבויים הינה אך מאששת את התזה שהובאה כאן.
זאת אף זאת. "אביב העמים" (כן, וודאי) העובר על המזרח התיכון יקעקע במוקדם יותר מהמאוחר אף את שביבי "השלום" האחרונים שעדיין נותרו רומצים במדורות השלום מהעבר. וכך, מה תקנו חכמים בתקנתם. אנו גם אכלנו מרורים וגם גורשנו מהעיר.
ישראל צריכה ליוזמה מדינית מצידה, אך לא במתכונת אותה מפמפמים "הביטחוניסטים" שלנו, הללו חשיבתם אנכרוניסטית, תלושה, עבר זמנה. עלינו לצלוח את הזמנים בהם נתון המערב למתקפת חורמה בידי האיסלם הרדיקלי (הג'יהאד העולמי). בלא שייושב הסיכסוך הגלובלי, אין כל סיכוי כי יושג שלום אמת באזורנו, באשר זה שיושג, יופר בתוך שנים ספורות על ידי הקיצונים המדוברים לעיל. דהיינו, בין אם נרצה בכך אם לאו, גם אם יוותרו מספר פיסות "נייר שלום" בנינו לבין אויבינו, הרי כי שיחות שלום, הפעם שיחות שלום אמת, ייפתחו שוב בנינו לבין אויבינו כאשר אי הוודאות המזרח התיכונית והמערכת הגלובלית ייושבו. ובשיחות העתידיות, במשא ומתן כמו במשא ומתן, אנו נאלץ לוותר על נכסים אסטרטגים נוספים. אלא מאי, אנו כבר כעת עומדים לוותר על כל נכסינו הביטחונים וכך מה הוא שייוותר בידנו להידון לגביו למעט חיתוך כואב באושיות קיומנו.
ממלכת ירדן דינה נחרץ. בתוך שנים לא ארוכות תחדל הממלכה מלהתקיים ועל חורבותיה תעלה מדינה פלשתינית עם מיעוט בדואי. כבר כיום, יותר משלשה רבעים מתושבי הממלכה הינם פלשתינים ומשקלם של אלו יילך ויגבר עד שיצמיתו את שביבי המלוכה האחרונים. המדינה שתקום תהיה המדינה הפלשתינית הרביעית באזורנו בהתאם לתיכנוני הביטחוניסטים הישראלים ומשבטיהם "דצי השלום". מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק ממילא הופכת ל"מדינת כל אזרחיה הפלשתינים" באדיבות השליטים עלינו, ירום הודם, בית המשפט העליון הישראלי המגרש, הלכה ולמעשה את תושבי הארץ היהודים ומעבירה לידי זרים וזדים. כן, גם בתחומי הקו הירוק.
לכן, כל הסכם שנגיע אליו היום הכרוך כמובן בוויתור על שטחים מצילי חיים וכינוסנו לגטאות אושוויץ (הם קווי 1967 ), יהיו ברכה לבטלה באשר הסיכסוך אפשר ויפתר ממילא בתוך עשרות שנים לעתיד, כאמור באמצעות ירדן פלשתינית ומאזן אימה יציב בין הג'יהאד העולמי למערב.
עד אז עלינו לשאוף ולהגיע למצב של הסכמי בינים אשר יאפשרו חיים משותפים סבירים בנינו לבין הפלשתינים, זהו המצב הרצוי עלינו, אך ספק אם הפלשתינים ישמחו לקראתו. במדה ולא יסתיע, הרי שעלינו לספח את כל שיטחי ההתישבות היהודית באזור יו"ש למדינת ישראל (בהתאם למתווה יישובינו שם) בנוסף לשיטחי ביקעת הירדן, יחדיו עם שטחים נוספים לצורך משא ומתן עתידי (אם וכאשר), באורח רשמי למהדרין, תוך קביעת כל ההצדקות המשפטיות לכך (וישנן כאלו).
כל אותם שיטחי יו"ש אשר אינם מיושבים על ידינו יעברו לשליטה אדמיניסטרטיבית של הרשות הפלשתינית תוך פיקוח ביטחוני ישראלי, הכולל ערבויות בינלאומיות אך אינו כולל ולו חייל בינלאומי אחד באזורנו. עלינו לצעוד עם מצב בינים זה כאמור עד התיצב המזרח התיכון והסיכסוך הגלובלי אי שם במחצית השניה של המאה העשרים ואחת.
.
אנו שומעים רבות בנוגע ליוזמה חד צדדית מצד ישראל. ובכן, הנה היא היוזמה החד צדדית. וכי מי קבע כי יוזמה חד צדדית ענינה הוא בנסיגה ישראלית טוטאלית תוך וויתור על צרכי ביטחוננו? נהפוך הוא, ענינה הוא במתקפה ישראלית מדינית אסטרטגית. סיפוח רשמי של שטחים, המקדימים יוזמה פלשתינית באו"ם להעניק הכרה למדינה פלשתינית, תענה בסיפוח ישראלי חד צדדי אשר ישמר את צורכי ביטחוננו. איננו חייבים לבצע מיד את סיפוח שיטחי התישבות יו"ש, עצם האיום והצבת תוכנית מסודרת לכך, תקפיא יוזמות פלשתיניות לעומתיות.
במדה וייוצרו קשיים מדינים בהשגת האמור לעיל, אין לשלול חשיפת שינים בנוסח "תסמונת הכלב המשוגע" כלפי המערב (עולם האיסלם ממילא כולו נגדנו, יהיה אשר יהיה). לאור הבוקא והמבולקא העוברת על המזרח התיכון וממנו מקרינה על כלל העולם הרי שחשיפת שינים דיפלומטית ישראלית הכוללת בחובה איומים מרומזים ממשיים, בייחוד בזמנים אלו תכניס את העולם לוויברציות אימה ותשחק לידינו. איום ישראלי מרומז לשבש את אספקת הנפט העולמית תחולל נפלאות. וזהו אך אמצאי אחד בלבד והזניח בינהם בארסנל האמצעים העומדים לרשותנו. חששנו חסר הבסיס מחשיפת שינינו, חוסר הבנתנו כי לאור העובר כעת על המזרח התיכון התחזק מעמדה הגיאו-פוליטי והגלובלי של ישראל בשעורים ניכרים, מונעים בעדנו מלהוות שחקן מוביל וקובע באשר לעתיד המזרח התיכון בכל האמור לנו. אמנם איננו צריכים לנווט את העובר על מדינות ערב "המתהפכות" ואל לנו להתערב בעניניהם הפנימיים יהיה אשר יהיה, אך בהחלט עלינו להוציא הערמונים מן האש עבור עצמנו.
היתה תקווה במקומותינו כי העובדה שישראל נותרה זה עתה אי של יציבות בתהפוכות המזרח התיכון היא אשר תביא לשינוי בעמדת מדינות רבות, בעיקר מהמערב כלפי ישראל. זה לא ארע, ישראל עדיין ניתפסת כאיש הנחמד והכנוע (הבזוי?) אשר תקפוץ ותבצע את כל הנאמר לה ככתבו וכלשונו. ומכאן יש לאחסן לזמן מה את תחפושת האיש הנחמד ולשלוף תחפושות אחרות, נחמדות פחות, עד ארגיע.
נאום "בר-אילן 2" המתוכנן חייב להכיל גזר, בהחלט, אך בו בזמן חייב הוא להכיל גם את המקל. יש לשלוף המקל באופן דיפלומטי ומרומז אך שלא ישתמע לשתי פנים.
ההכרח לא יגונה. זה הינו הזמן, בפרט זמנים אלו, לנתיבי דיפלומטיה ניפתלת ואמצעים רבים הופכים לנאותים לשם שמירה על חוסננו וקיומנו. אלו האמורים לדעת, יודעים היטב במה המדובר.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
